הקול הפנימי הזה שיש המכנים "מצפון"

בדרך כלל אנו קוראים "קול המצפון" לאותו חלק בעצמנו שפועל כשומר מוסרי של מה שאנו חושבים
בדרך כלל אנו קוראים "קול המצפון" לאותו חלק בעצמנו שפועל כשומר מוסרי של מה שאנו חושבים, מרגישים או עושים.

בדרך כלל אנו קוראים "קול המצפון" לאותו חלק בעצמנו שפועל כשומר מוסרי של מה שאנו חושבים, מרגישים או עושים. זה כמו "אני אחר" שמנהל דיאלוג פנימי על חיינו. בדיאלוג זה היא מזהירה, מבקרת או אפילו מענישה. הקול הזה בדרך כלל שם כדי להדריך אותנו לעבר תחושת אשמה.

קול המצפון הוא הביטוי של הסמכות המוסרית שבתוכנו. מקור הסמכות הזה תואם בדרך כלל לאב, או לאל, או לדת. או יכול להתאים לכל צורה אחרת של כוח המגדיר את כללי ההתנהגות שלנו.

" המצפון גורם לנו לגלות את עצמנו, גורם לנו להוקיע או להאשים את עצמנו. בגלל מחסור בעדים, הוא מעיד גם נגדנו".
-מייקל דה מונטן-

"קול המצפון" שלנו מדבר אלינו על מוסר והגינות. זה נראה כמו קצין, כי תפקידו מאשים ועבור אנשים מסוימים הוא אפילו יכול להפוך לערמומי ביותר. למעשה, יש כאלה שחווים פיזית את הקול הזה. למשל, לחישה באוזנם שתמיד מצביעה עליהם, מאיימת ומתעללת במאזין.

מצפון מוסרי ודעות קדומות

כולנו מסוגלים לחיות בצורה מתורבתת בתוך חברה כי מישהו לימד אותנו, כמו שאומר השיר, "אתה לא יכול להגיד את זה, אתה לא יכול לעשות את זה, אתה לא יכול לגעת בזה." כדי להתקיים יחד עם אחרים, עלינו לוותר על פעולה על סמך מה שאנו רוצים או גחמותינו. עלינו לוותר על חלק מהרצונות שלנו, כדי להסתגל לכללים הבסיסיים השולטים בעולם.

גם מלמדים אותנו מגיל צעיר מאוד סדרה של "חוקים" מוסריים. בו מפריד בין הדברים קו אדום עבה: מה לא נכון ומה נכון. ככלל, ההורים שלנו הם המשדרים של המוסר הזה, שכבר הוקם על ידי סמכות כלשהי. כך, אנו לומדים להעריך מה טוב ורע על סמך הדת, החוק, התרבות או כל מערכת עקרונות אחרת שהחברה קובעת.

רבים מאותם עקרונות וערכים רחוקים מלהיות סבירים ברוב המקרים. לעתים קרובות הם מוחלטים מדי ובלתי גמישים. בנוסף, לפעמים הם מבוססים על דעות קדומות, פחדים לא בריאים או בושה.

לחלקנו, למשל, מלמדים שאפליה גזעית היא חיובית. שזה מגן על ה"טוהר" של קבוצה מסוימת של אנשים. אחרים מלמדים שאוננות יכולה להטריף אותך. בשני המקרים, מה שמועבר הוא לא הגיוני, ובכל זאת הוא עדיין מועבר כמשהו תקף.

נוקשות מוסרית ושרירותיות

"קול המצפון" שלנו מדבר אלינו על מוסר והגינות
"קול המצפון" שלנו מדבר אלינו על מוסר והגינות.

מצפון מוסרי, בדרך כלל, מועבר באופן שרירותי. בתחילה, ההורים והעולם רואים שחובה לסייע לילדים להבין את המנדטים המוסריים של החברה. ילדים לא בהכרח זוכים לפתח את המצפון שלהם. הם פשוט פועלים לפי הכללים המוסריים שכבר נקבעו. לפיכך, מבחינתם, ה"חינוך" מורכב מלגרום לכולם לציית.

במשפחות מסוימות ובחברות מסוימות, במיוחד אלו המשדרות עקרונות התנהגותיים המנוגדים להיגיון, הם משתמשים באיום ובענישה כדי להנחיל כבוד לכללים.

זה מה שקורה בתרבויות שבהן, למשל, יש אפליה עזה נגד נשים. הנורמות ההתנהגותיות עבורם קפדניות ביותר ומלאות הגבלות. בדרך זו, הם גורמים להם לקבל שיטות כגון אלימות פיזית מצד גברים.

מצפון מוסרי ומוסר

כל מערכות המוסר כוללות איזושהי חוסר הגיון. רבים מאלה קשורים להתנהגות מינית וליחסים עם כוח. הילדות, במקרים רבים, משמשת כתקופה של "אינדוקטרינציה" שבה החברה מבקשת לשבור בעצם את רצון הפרט. כדי שלא יפתחו התנהלות "חורגת" מהנורמה.

אנשים רבים מפנימים עמוקות את המנדטים הללו ובחיים הבוגרים שלהם, הם טרף קל לאשמה. למעשה, הם אפילו מרגישים אשמה אם בכלל עובר להם בראש להטיל ספק במצוות הללו שלימדו אותם.

הם מרגישים "רע" אם הם מפקפקים בהתנהגות הוריהם או בתוקף הרעיוני של דתם. "קול המצפון" הופך לרודפני ומטריד. זה "שומר עליהם" וגורם להם להעניש את עצמם בחומרה אם הם נסחפים מהמנדטים.

ואכן, אחת המשימות של מבוגר בריא היא לבחון את הערכים, או האנטי-ערכים, איתם גדלו. בניגוד למוסר, האתיקה מתפתחת באמצעות חקירה, והיא מבוססת על הערכה אובייקטיבית יותר של עצמך ושל העולם, לאור ההיגיון.

האתיקה מצדיקה פעולות עם ראיות הגיוניות וסיבות של נוחות אישית וחברתית. המוסר מבוסס על דעות קדומות, כלומר על טיעונים שמביאים לשרירותיות. על מחשבות כמו "כי ככה זה צריך להיות", "כי תיענש בחיים שלאחר המוות" או "כי זה מה שנהוג". יותר אתיקה ופחות מוסר זה מה שכולנו צריכים כדי לקיים דו קיום בריא יותר.