סופה של סדרת טלוויזיה ותחושות של ריקנות

סופה של סדרת טלוויזיה שצפינו בה בעניין כבר כמה שנים ולפעמים אפילו בתשוקה לא תמיד קל לקחת. אבל זה לא רק אומר שתצטרכו להיפרד מהדמויות ומהסיפור שלהן. יש עוד גורם מעניין בשבילך להתאבל ולהתאבל עליו: הסוף אולי לא היה לרוחך או לא היה מה שציפית. אלו הן מציאויות שכיחות יותר ויותר בחיי היומיום שלנו והן מעוררות עניין רב בפסיכולוגים.

סטיבן קינג אמר ממש לאחרונה שלעיתים רחוקות נהיה מרוצים לגמרי מהסוף של ספר או סדרה אם אנחנו נלהבים באותה מידה משניהם. הסיבה לכך היא שקשה מאוד לאנשים לוותר על משהו בכל פעם שיש קשר רגשי מסוים הקשור אליו. לכן, תחושת האובדן היא אמיתית, וכך גם התסכול הנלווה אליה.

הפסיכולוגיה מניחה שעולם תרבות הפופ המובן כמכלול הביטויים האמנותיים והתרבותיים המקיפים אותנו) משפיע ישירות על בני אדם. לפיכך, היקום שהטלוויזיה יוצרת הוא רב עוצמה. אנו עוסקים במדיה שאנו מאפשרים להיכנס לפרטיות הבתים שלנו.

לפיכך, סדרות טלוויזיה וסופן הן תופעה חברתית. זה משהו שיכול בקלות להחליף, ולו לכמה ימים, את ההתעניינות באירועים חברתיים, פוליטיים או כלכליים אחרים. עבור רבים, עובדה זו מדאיגה מאוד. עבור אחרים, זו השתקפות פשוטה של חברה שמשקפת חלק אחר מחייהם לסדרות טלוויזיה.

סוף סדרת טלוויזיה והרגשות שאנו חשים

התופעה של סוף סדרת טלוויזיה והרגשות הסותרים שאנשים יכולים להרגיש לפי התוצאות שלהם אינה דבר חדש. דוגמה אחת לכך הייתה הניסיון של ארתור קונאן דויל. הסופר הצליח הודות לכמה מהרפתקאותיו. הם פרסמו מדי שבוע במגזין The Strand. ההרפתקאות הללו קרו לדמות כריזמטית שכבשה אלפי אנשים: שרלוק הולמס.

דויל, לעומת זאת, מעולם לא הרגיש הערכה מיוחדת לדמותו. הוא חש צורך להתמסר לדברים אחרים; לכתוב ספרות מסוג אחר לגמרי.

מסיבה זו, הוא החליט להרוג את שרלוק הולמס במפלי רייכנבך. זה היה אז שהוא נאלץ להתמודד עם משהו בלתי צפוי. קוראי המגזין איימו עליו ולא פעם הוא חשש לחייו. עד כדי כך, שלא הייתה לו ברירה אלא להחיות את השכן מרחוב בייקר מתישהו מאוחר יותר.

הקוראים של שרלוק הולמס היו המעריצים הראשונים שחוו את סוג הסבל הכפול שכל כך נפוץ היום:

• ראשית, הם צריכים להיפרד מהדמויות.
• שנית, הם צריכים פשוט להתמודד עם סוף בלתי צפוי.

סדרות טלוויזיה, יותר מבידור

דוקטור הו היא אחת מסדרות הטלוויזיה הוותיקות בהיסטוריה. עם יותר מ-50 שנה על המסך, כמה דורות גדלו בצפייה בהרפתקאותיו של אדון הזמן המפורסם. עבור הטלוויזיה הבריטית, התוכנית היא לא יותר ממוסד.

משפחת סימפסון, למשל, נמצאים בחדרי המגורים שלנו מאז 1989. יתר על כן, לסדרות כמו CSI, Grey's Anatomy או Supernatural יש כ-300 פרקים כל אחת.

לאורך השידורים השבועיים האלה בטלוויזיה ובמכשירים אחרים, צופים רבים גדלים, מתבגרים, עושים שינויים וסובלים מהפסדים והצלחות ואנחנו שם יחד עם אותם סיפורים מקבילים שמתרחשים מאחורי המסך שלנו. לפיכך, הקשר שאנו יוצרים עם היקום הזה הוא בלתי נמנע.

• סדרות טלוויזיה מציעות יותר מאשר בידור עבור אנשים רבים. אנשים מגלים תחביבים, עבודות להתמסר להן, מדינות לטייל בהן, מושגים חדשים, שחקנים, במאים ותסריטאים שכדאי לעקוב אחריהם.
• זו, בתורה, דרך להתנתק לרגע מהמציאות. חיבור לסיפורים אחרים ולדמויות אחרות מייצר הקלה ועוזר לנו להפחית מתח.
• כמו כן, איננו יכולים לשכוח את המרכיב החברתי הקשור למדיות אלו. הצפייה בפרק האחרון בסדרה מסוימת היא כמעט טקס. בזכותו יש לנו נושאי שיחה בעבודה. אפילו יותר, להיות חלק מקבוצה הקשורה לסדרת טלוויזיה ברשתות החברתיות היא גם דרך להכיר אנשים בימינו.

צער על סיום סדרת טלוויזיה

היום, תשע שנים אחרי הפרק האחרון של אבודים, אנשים רבים ממשיכים לחשוב על סיומו. אם כבר קשה לקבל את הסוף של סדרת טלוויזיה, עדיין קשה יותר לעשות זאת מבלי להבין את הרזולוציה שלה.

בעקבות הסיומים השנויים במחלוקת, אנחנו יכולים להוסיף (לפי הדעה הכללית) את הסיומים האחרונים של משחקי הכס, How I Met Your Mother, Dexter, House of Cards ו- Breaking Bad. כל ההצגות הנהדרות שהפתיעו אותנו בגלל הדמויות שלהן הובילו רבים מאיתנו להתאכזבות בגלל הסוף שלהן.

איך אפשר לקבל את סופה של סדרת טלוויזיה כשאתה לא מרוצה מהסיומה שלה? ברור, לא כדאי לעשות עם הכותבים את אותו הדבר שדמותה של אנני וילקס ב- Misery עשתה עם הסופרת האהובה עליה. גם אם ניצור קשר רגשי עם תוכניות הטלוויזיה האלה, זה עדיין רק זה, סיפור נהדר עם התחלה וסוף.

אנחנו יכולים להתאבל יחד עם מעריצים אחרים, חברים, בני לוויה וקרובי משפחה. שיתוף תחושות ומעורר, מעל הכל, את הרגעים הטובים שחיו בסדרות האלה. כי הדבר הטוב ביקום הטלוויזיה הזה הוא שהתוכניות לעולם לא נגמרות. עוד לפני שאתה יודע זאת, אתה מבין שאתה כבר שקוע בסדרת טלוויזיה חדשה שבהכרח תגיע לסיומה מתישהו.