פסילת משפחה: כשהם גורמים לך להאמין שאתה לא שווה כלום
פסילת משפחה היא תהליך המופיע לעתים קרובות למדי. זה קורה בסביבות שבהן אדם אחד או יותר מייצרים סוג של דינמיקה מטורפת שמחרימה את ההערכה העצמית של ילדים. הוא עושה שימוש בזלזול, תקשורת פסיבית-אגרסיבית, מניפולציות רגשיות והתעללות בלתי נראית. זה יכול להשאיר חותם קבוע.
מומחים בטיפול משפחתי מערכתי טוענים כי כל הילדים הפסולים מסתכנים להיות מבוגרים בלתי נראים בעתיד. הם אנשים שמאמינים מגיל צעיר שהצרכים שלהם אינם חשובים. הזהויות שלהם היו כל כך מדוללות עד שהם אפילו לא הצליחו ליצור תחושת עצמי אותנטית.
"כל אחד שומר כמה פצעים כואבים קבורים בלב. אם הם יכולים להמשיך הלאה, זה נהדר. אבל גם אם הם לא יכולים, הם עדיין חיים. הם נעשים קהים מהכאב עם הזמן".
-קים בוק ג'ו-
דוגמה לאי תוקף
אנו מתמודדים עם נושא שהוא חמור מאוד ועם זאת מוזנח על ידי הורים רבים. הנה דוגמה. אנה בת 9 ומבלה את היום בצחוק, צובט ודוחף את אחותה הצעירה קרלה. בעוד אנה חסרת מנוחה ורועשת, קרלה מאופקת וביישנית.
קרלה ניגשת אל אמה בדמעות כדי לבקש עזרה. היא תמיד מקבלת את אותה תשובה: "אתה חייב לדאוג לעצמך, אמא עסוקה ולא תמיד יכולה לדאוג לך". המצב הזה, שעשוי להיראות תמים מאוד, מסתיר ניואנסים רבים. פסילת ההורה במקרה זה כפולה, וההשלכות חמורות למדי.
ראשית, כי האם לא לוקחת בחשבון את רגשותיה של בתה הצעירה. שנית, כי המסר לילדה הקטנה הזו הוא פשוט וישיר: "אני עסוק, אז אתה בזה לבד, תסדר את הבעיות שלך בעצמך". הינקות המסומנת בדינמיקה מבטלת מסוג זה יכולה להשאיר חותם עמוק בבגרות.
מפסילה משפחתית לפסילה אישית
פסילת משפחה היא סוג של הזנחה רגשית ולכן היא אחת הצורות המסוכנות ביותר של הזנחה עדינה. מרשה לינהן, מומחית ידועה בהפרעות נפשיות וטיפול דיאלקטי התנהגותי, מסבירה בספריה שסוגי אינטראקציות כאלה מייצרים קונפליקטים חמורים מאוד בנפש התינוק.
בואו נחשוב למשל על תינוק שמעולם לא קיבל תשומת לב בלילה בכל פעם שבכה. עכשיו תארו לעצמכם את אותו ילד בן שנתיים, עם התקף זעם נוראי מול הורים נרגזים שלא יודעים איך להתמודד איתם. כמה שנים לאחר מכן, הם מספרים לילד על כך שהוא לא יודע איך לקשור את השרוכים שלהם. או בגלל שהם מתלבשים, אוכלים או מתבטאים לאט... "אתה מגושם ואתה תמיד בוכה על כלום" הם שני המשפטים שהילד הזה שמע הכי הרבה בשש השנים הראשונות לחייו.
כל המצב הזה מתגבש לאישיות הילד בדרכים שונות. ד"ר לינהן מסביר שפסילה משפחתית מייצרת פסילה אישית. אם הצרכים הרגשיים של הילד היו מתעלמים מלכתחילה והם הילד ש"תמיד בוכה על כלום", הם יבטלו את עצמם. הם יפרשו שרגשות הם שליליים. שעדיף להסתיר אותם ולבלוע אותם בכוח.
מה שקורה במקרים רבים הוא שהנבואה מגשימה את עצמה. אם אנשים יגידו לנו שוב ושוב כילדים שלא נשיג, שזה לא בשבילנו, שמשהו קשה לנו מדי, שבתוכנית הכישרונות נשחק את החלק הגרוע ביותר, סביר להניח שבסופו של דבר נפנים את זה. כמנטרה רעילה.
עם זאת, שבירת השפעת הפסילה המשפחתית היא לא רק אפשרית אלא גם הכרחית. אפשר לשרוד את זה על ידי מתן תוקף לעצמנו כפי שמגיע לנו, כפי שאחרים היו צריכים לעשות בזמנם.
מתן תוקף לעצמנו כמבוגרים: הדיאלוג הפנימי
טיפולים מערכתיים ומשפחתיים חייבים הרבה לתיאוריית התקשורת האנושית של פול ווצלאוויק. גם הוא וגם מומחים אחרים של "המכון לחקר הנפש" נתנו צורה לגישה יוצאת דופן. זה היה המפתח לעתיד הטיפול המשפחתי ולהבנה טובה יותר של הדינמיקה המורכבת הזו.
במסגרת זו הוא התייחס לטכניקות של זלזול. זהו סוג של תקשורת ריקה, מזיקה ולעיתים אפילו תוקפנית. המסר לאדם האחר תורם לביטולו ולגרום לעצבנות. עם זאת, משהו שפסיכולוגים כמו ד"ר לינהם מאמינים הוא שילדים שנפסלו בינקותם יוצרים דיאלוג פנימי כמבוגרים שמתבסס על פסילת עצמם.
ביקורת עצמית, גישות מגבילות, חוסר החלטיות, האשמה, פחד מתמיד והמונולוג החוזר שבו אין אהבה עצמית תורמים להנצחת הפסול הזה. זה כמעט כמו אש שבה נשמיד את עצמנו עוד יותר...
זה לא שווה את זה. אם אחרים יצרו את כל סדרת החורים הזו בזיהוי ובהערכה העצמית שלנו, בואו לא נירש את הדינמיקה הזו. בואו לא נהיה האויבים הכי גרועים של עצמנו.
אימות עצמנו אפשרי, אבל כדי להשיג זאת, עלינו לשנות את הדיאלוג הפנימי. עלינו לדבר אל עצמנו בכבוד ובאדיבות. עלינו להתייחס לעצמנו כאל יצורים ראויים. כאנשים שיש להם הרבה לפנינו, ושלא מאמינים ב"אתה לא יכול, אתה לא יודע, או לא מגיע לך"...
הגיע הזמן להיות מסוגל לעשות הכל.
