נתינה וקבלה: עקרון ההדדיות

הבסיס החשוב ביותר של ההדדיות מבוסס על הכוונה להחזיר את מה שאנשים אחרים נתנו לנו בעבר
הבסיס החשוב ביותר של ההדדיות מבוסס על הכוונה להחזיר את מה שאנשים אחרים נתנו לנו בעבר.

כשאתה נותן משהו בלי לצפות לתמורה, זה ידוע כאלטרואיזם. אבל, עד איזה שלב זה באמת הוגן לתת בלי לקבל? זכרו ש"מה שמסתובב מגיע" בחיים. אולי לא תקבל שום דבר בתמורה למה שעשית היום, אבל אתה תראה את התגמולים מחר.

איך עובדת ההדדיות?

הבסיס החשוב ביותר של ההדדיות מבוסס על הכוונה להחזיר את מה שאנשים אחרים נתנו לנו בעבר. כדי להבין זאת טוב יותר, אולי כדאי שנסתכל על הסבר שלוקח אותנו הרבה אחורה...

האדם נאלץ לחלוק כדי להיות מסוגל לשרוד. מידע ועד כלי עבודה, מזון או מחסה, זה תמיד היה בזכות נדיבותם של מעטים מיוחדים שהשאירו אחרים בחיים.

זה לא גווע אחרי אנשי המערות (למרבה המזל) ועדיין עומד היום. מאז הלידה, אנו נושאים באופן מולד תחושה של "חובות" כאשר מישהו עושה משהו עבורנו.

אבל יש עוד, כי אנחנו מפוצצים את דעתנו בניסיון לחשוב על דרך לשלם את החוב הזה בהקדם האפשרי (ולהתעלות עליו.)

למרבה הצער, הרבה אנשים מנצלים את תחושת ה"אשמה" הזו שמתגברת עלינו כשאנחנו חייבים טובה למישהו. האנשים האלה מבססים את עצמם על הנחת היסוד של " לעשות משהו בשביל מישהו כדי שהם ירגישו מחויבים לעשות משהו בשבילי".

וכאן נכנסת ההדדיות ה"יזומה", מחוסר מונח נוסף. כלומר, שהם מחפשים דרכים לעזור לאנשים אחרים מהסיבה היחידה שהם אז יהיו חייבים לנו טובה.

אבל היזהרו!

האנשים הידועים הראשונים שניצלו את תחושת האשמה הזו היו הקרישנאים. הם היו יוצאים לרחובות ומחלקים פרחים להולכי הרגל, וממשיכים לומר שהם מגייסים כספים לקרן שלהם. מכיוון שהאנשים כבר קיבלו מתנה (הפרח), הם חשו חובה לתרום למטרה. עד היום משתמשים בטכניקה זו גם עם חפצים אחרים, כמו ספר, משקה או עט.

אבל, עד איזה שלב זה באמת הוגן לתת בלי לקבל
אבל, עד איזה שלב זה באמת הוגן לתת בלי לקבל?

אם נרחיב לטריטוריות אחרות, מספר מחקרים משנות השמונים מראים שהאקט שמזמין מישהו שזה עתה פגשת למשקה גורם לתחושת חב, שהיא בעיקרה מינית. זה נראה קצת לא הגיוני ומופרך למאה ה-21 , אבל לפני ארבעה עשורים זה לא היה.

כי בנתינה אנחנו מקבלים.

- פרנציסקוס מאסיזי

האם יש אי פעם כוונות טובות מאחורי "נתינה וקבלה"?

יש שיגידו שכן, בלי לחשוב פעמיים. אבל האמת היא שאנחנו תמיד מצפים למשהו בתמורה. זה לא אומר שאנחנו רוצים מתנה או משהו חומרי, אבל נתינה גורמת לנו להרגיש כמו אנשים טובים יותר; כאילו עשינו את "המעשה הטוב" שלנו להיום, כאילו אנחנו יכולים להרגיש גאים על מעשינו וכו'.

אז אנחנו מצפים למשהו בתמורה. אולי נשמור את הרגע כדי לזרוק להם את כל מה שעשינו עבורם, או במובן המיסטי יותר, נצפה מכוח עליון שיפצה אותנו על הגישה שלנו, יהיה זה אלוהים, הקוסמוס, קארמה וכו', או פשוט מצפים מהם להיות שם אם אנו זקוקים.

האם אפשר להיות 100% אלטרואיסטי?

כל יום, זה הופך נדיר יותר לחשוב על אחינו או אחותנו, לעזור להם ולשים את עצמנו בנעליו של האחר... אולי מוטב שבמקום להציע את כל מה שיש לנו, נתחיל לדאוג לפרטים של חיי היום - יום.

אנחנו לא צריכים למסור את כל הדברים החומריים שלנו ולהיות רעבים כדי שאחרים יוכלו לאכול. כלומר, אתה לא צריך לסבול כדי להיות אלטרואיסט.

אנחנו יכולים להתחיל במתן יותר לאנשים סביבנו, בפעולות פשוטות כמו ויתור על הכיסא ברכבת התחתית, לתת למישהו מבוגר ללכת ראשון, לקשור את הנעליים של ילדכם, להכין ארוחת ערב למשפחה או לסחוב את התיק של בן הזוג.

כמובן שתקבל משהו בתמורה: אושר, הכרת תודה וחיבה של מישהו אחר. אתה לא חושב שזו מספיק מתנה?