לעריכת השוואות יש תמיד צד אפל

לעשות השוואות עם אנשים שנחשבים עדיפים על עצמך מרגיש יותר לא נעים מאשר כמה נעים ההשוואות עם אנשים הנחשבים
זה לא שוויוני: לעשות השוואות עם אנשים שנחשבים עדיפים על עצמך מרגיש יותר לא נעים מאשר כמה נעים ההשוואות עם אנשים הנחשבים לנחותים מרגישים.

אם אתה באמת רוצה להיות מאושר, אל תיפול בפיתוי לעשות השוואות בין הרגע הנוכחי הזה לבין אחרים בעבר. בכל מקרה, אלו יהיו רגעים שלמרבה האירוניה לא הערכת כי השווית אותם לרגעים שהיו קיימים רק בראש שלך. במילים אחרות, עריכת השוואות היא האומנות למרר את החיים. אין דרך יעילה יותר לאבד מיקוד מאשר להשוות את העבר להווה.

"אני מתגעגע לימים הטובים" מסכם את הסיכונים שאנחנו לוקחים כשאנחנו עושים השוואות. לדברי הנוירולוג והפסיכיאטר אלן ר-הירש, אנו זוכרים את העבר כשילוב של מקרים רבים ושונים.

בתהליך הזיכרון, רגשות שליליים דועכים. אבל כשאנחנו זוכרים, אנחנו נאחזים ברגשות חיוביים, ובכך עושים אידיאליזציה של העבר. החלקים הטובים בעבר שלנו תמיד ינצחו את ההווה. בדיוק בגלל ההטיה הזו.

כדי לצמוח, עלינו לכתוב סיפור עם הזיכרונות שלנו – ההיסטוריה שלנו. עם זאת, איננו יכולים להרשות לעצמנו להילכד שם. מה שקרה לך אתמול אולי היה נפלא. אבל זה לא אומר כלום אם אתה לא ממשיך עם ההווה. הפעולות שלנו לא יכולות להיות ניסיון לשחזר את הבלתי ניתן להשבתה. במקום זאת, עליהם להיות ממוקדים ביצירת דברים חדשים.

בעולם שבו השוואה היא הרגל - לסווג את עצמנו כאינטליגנטים יותר או פחות ממישהו, יפים יותר או פחות, מוצלחים יותר או פחות - לא קל להאמין שאהבה לא עושה השוואות.

למה אנחנו עושים השוואות?

על פי תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר, מאפיינים מסוימים של המצב המסוים, כגון אי בהירות, הם גורם מניע משמעותי בביצוע השוואות. הוא הגיע למסקנה זו על ידי התבוננות בעקרון המסדיר את כל ההשוואות החברתיות: קונפורמיות.

תיאוריה זו מסבירה כיצד אנו מעריכים את הדעות והיכולות שלנו באמצעות מידע שאנו משיגים באמצעות השוואות לאחרים. ביצוע השוואות מגיב אפוא לצורך שלנו להעריך את עצמנו.

עריכת השוואות היא האומנות למרר את החיים
במילים אחרות, עריכת השוואות היא האומנות למרר את החיים.

על ידי כך, כאשר אנו נמצאים במצב של אינטראקציה עם אנשים, אנו יכולים לשמר או לאשר את האוטונומיה והזהות שלנו. אנחנו יכולים להבדיל את עצמנו מאחרים. כאשר אנו מרגישים שהזהות שלנו מאוימת, אחד הפתרונות הסבירים שלנו הוא להבדיל ולהשתמש בהשוואות כקנה מידה.

אנחנו משווים את עצמנו לאחרים כי אנחנו צריכים לדעת את מקומנו בעולם או בקבוצה. לדוגמה, תמונה של שני אחים. אחד מאוד קפדן והשני לא. השני, כדי לשמור על זהותו, בידיעה שהוא לא יוכל להתבלט בתחום שאחיו עושה, ככל הנראה יעבוד בתחום אחר, כמו ספורט. כך יתאזן בהשוואתו לאחיו: האחד אינו טוב מהשני; הם שונים.

אנחנו לא צריכים להשוות את ההישגים שלנו לאלה של אחרים. אנחנו רק צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת: האם נתתי את המיטב מעצמי?

כשעורכים השוואה פשוט פוגעים בנו

בהתאם למאפיינים האישיים שלנו, אנו עשויים להשוות את עצמנו עם אחרים בכיוון מעלה או מטה. כאשר אנו משווים את עצמנו לאחרים שנמצאים במגמת עלייה, אנו מנתחים השוואות שבהן סביר להניח שאנו נמצאים בנחיתות. מצד שני, בהשוואה כלפי מטה, אנו מנתחים מאפיינים שבהם אנו נמצאים ביתרון.

זה לא שוויוני: ההשוואה עם אנשים הנחשבים נעלה על עצמך מרגישה יותר לא נעימה מאשר כמה נעים ההשוואה עם אנשים הנחשבים לנחותים מרגישה. זה יכול להיות בגלל העובדה שאנו תופסים השוואות כלפי מעלה כאיום.

פרסום ושיווק משתמשים בהשוואות כלפי מעלה במודעות שלהם, בדרך כלל מייצרים אי שביעות רצון בקרב הצרכנים. לאחר מכן, חוסר שביעות הרצון הופך אותנו לפגיעים יותר להשפעות השליליות של צריכת תמונות בתקשורת. אנשים שעושים יותר השוואות כלפי מעלה נמצאים בסיכון גבוה יותר להיות מושפעים מפרסומות בפוטושופ, למשל.

לבני אדם יש יכולת ייחודית להשוות. זוהי מיומנות נפשית נהדרת, אך זכרו שהיא יכולה ליצור גם אי שביעות רצון גדולה בחיים.