התעשייה גורמת לך להרגיש אשמה
האנושות נאלצה להתמודד עם אתגרים שהולכים ומתגברים בתחכום שלהם. זה קורה במהירות תזזיתית והביולוגיה פשוט לא הצליחה לעמוד בקצב. גופים אלה שנועדו לצוד ולהגן על בני אדם בתנאים קשים מתמודדים עם אתגרים טכנולוגיים בימינו. אחד מהם הוא הדרך שבה התעשייה גורמת לאנשים להרגיש אשמה.
הספר "האויב מבין את המערכת" (El enemigo conoce el sistema) מאת מרתה פיירנו עושה עבודה מצוינת בהסבר כיצד זה קורה. בו היא מפרטת כיצד ידע על איך המוח שלך עובד הופך אותך לפגיע. חברות מנצלות את הפגיעות הזו כדי להניע צרכנות.
התעשייה גורמת לך להרגיש אשמה
חוקרים יודעים כיום, למשל, שמוזיקה שמחה גורמת לך לקנות דברים מהר יותר. מוזיקה רגועה מעודדת אותך להישאר במקום לזמן ארוך יותר. איזו מוזיקה אתה שומע בחנויות כלבו? איזו מוזיקה מתנגנת ברקע בחנות שמוכרת פריטים יקרים יותר? להגיע הביתה לראות את כל הדברים המיותרים שקניתם מבלבל. לפיכך, התעשייה בהחלט גורמת לך להרגיש אשמה.
אתה עלול גם להרגיש אשמה כשאתה לא יכול להפסיק לאכול ג'אנק פוד. זה קורה לעתים קרובות: אתה מחליט לשפר את התזונה שלך, ואז אתה נכשל. האמת היא, עם זאת, שזה בתכנון.
במילותיו של פיראנו, " אנחנו מעדיפים לחשוב שאנחנו חזירים בלי גרם של משמעת במקום להאמין שבאחת התעשיות החזקות והרעילות ביותר על פני כדור הארץ יש עובדים שהם גאונים בעלי מוטיבציה יוצאת דופן עם משכורות מוגזמות ומעבדות עם החידושים האחרונים. טכנולוגיה שמטרתה היחידה היא לתמרן אותנו מבלי שנרגיש זאת".
במילים אחרות, אנשים וטכנולוגיות רבים פועלים לשבור את כוח הרצון שלך. האם אי פעם עצרתם לחשוב על תחנת הכוח איתה אתם מתמודדים?
אתם עומדים בפני תעשייה שמוכרת מזונות זולים ולא משביעים עם ערך תזונתי נמוך. זה יוצר פרדוקס. כיום, הרבה אנשים סובלים מהשמנת יתר ותת תזונה. הסיבה לכך היא שלכמות המזון אין שום קשר לאיכות המזון.
התעשייה ערוכה לכך שאנשים יקבלו החלטות אימפולסיביות עם מעט זמן ואנרגיה קוגניטיבית ועם יותר מדי דברים להתמודד איתם. במקביל, מתכונים ישנים רבים עוברים כיום כ"בריאים", כאשר אנשים מתחילים לדאוג יותר מהתזונה שלהם.
על אריזות מזון, אתה רואה אנשים מתאמנים וביטויים שמפרסמים את מה שהמוצר אינו מכיל. מה שאתה עלול לשכוח זה לחפש מה הוא כן מכיל.
חלק מהתעשיות הפחיתו את תכולת הסוכר במזונות שלהם. עם זאת, המכירות ירדו כתוצאה מכך. כפי שפייראנו אומר, "קל יותר ליצור התמכרות מאשר להיפטר ממנה".
מה שבטוח, זה מעגל שנכנסים אליו מגיל צעיר. לדוגמה, דגני בוקר לילדים מכילים לרוב רכיבים שעלולים להתמכר ולא בריאים, למרות שאנשים רבים רואים אותם "בריאים".
צרכנות באינטרנט
כך או אחרת, מטרת התעשייה היא לוודא שלא תפסיקו לצרוך. מה פופולרי עכשיו? דוגמה מושלמת היא פלטפורמות סטרימינג מקוונות עם המון תוכניות טלוויזיה וסרטים שתוכלו לצפות בהם.
בתי קולנוע הוחלפו בפלטפורמות המשרתות אנשים מנה אחר מנה של פרקים ללא הפרעות ב"מחיר נגיש".
אם התעשייה לא גורמת לך להרגיש אשמה, אז איזה רגש שולט אחרי שבילית אחר צהריים שלם מול הטלוויזיה כשיש לך רשימת מטלות ארוכה? המדיה החברתית היא הדובדבן שבקצפת. כמה פעמים ביטלת את חסימת הטלפון שלך כדי לעשות משהו ומצאת את עצמך גוללת במקום זאת?
מדיה חברתית היא כלום אם לא אוטומטית. אתרים עם גלילה אינסופית שנועדו לתת לך מראה מותאם אישית שומרים אותך דבוק למסך שלך. אתה יכול ללכת לדף הפייסבוק שלך, למשל, ולגלול, לגלול ולגלול. הסיפורים, הסרטונים, התמונות וההערות מהאנשים שאתה מכיר אינם נגמרים. כדי לצאת, אתה צריך להחזיר את השליטה על תשומת הלב שלך.
קשה לעשות זאת מכיוון שהאנשים שעיצבו את הפלטפורמות הללו יצרו אותן בדיוק למטרה זו. הם רוצים שתישאר במרחבים הווירטואליים שלהם זמן רב ככל האפשר. אלה אנשים שיש להם את כל הידע שהם צריכים כדי לדעת איך המוח שלך עובד. למרבה הצער, זה קל להפליא לניצול.
כך התעשייה גורמת לך להרגיש אשמה. מאוד אשם. לדוגמה, אתה אוכל גלידה ומרגיש אשמה. כאשר ייאוש מתבטא, זה בדרך כלל תוצאה של האשמה הזו. במציאות, ממש כמו בסרטים, הייאוש הזה גורם לך בסופו של דבר לאכול גלידה מול הטלוויזיה.
