הבדידות מגינה עלינו מפני פגיעה אפשרית
בדידות שנבחרה באופן חופשי מגינה עלינו והיא לא רק מזור מרגיע אלא טיפול יעיל להתחבר מחדש לעצמנו. לפעמים זו גם דרך להרחיק בינינו לבין דברים שכדאי להימנע מהם. זה מגן עלינו ממה שעלול להרגיז אותנו או להפריע לשקט הפנימי שלנו.
אנחנו מדברים על מה שהפסיכולוגיה מגדירה לעתים קרובות כ"בדידות תפקודית", מושג שנותן צורה למשהו שהוא פחות או יותר מוכר: הצורך להרחיק את עצמנו מסביבה מזיקה או רעילה כדי שנוכל למצוא את עצמנו ולהחזיר את הרווחה הפסיכולוגית שלנו..
"אין בדידות גרועה יותר מאשר לא להיות צודק עם עצמו."
מארק טוויין
כאן אנחנו לא מדברים על בדידות בלתי רצונית. זה יהיה, למשל, בידוד שנגרם כתוצאה מיחסים חברתיים לקויים, או עצב הקשור לאי חברה משמעותית. במקרה זה, ישנו מרכיב טיפולי מהותי והוא הכוח לתקן גורמים בסיסיים כמו הערכה עצמית וסדרי עדיפויות אישיים. זה אומר להחזיר את המרחב האינטימי והפרטי שלנו שנלקח מאיתנו.
כפי שאמר פעם פרל באק, סופר וחתן פרס נובל לספרות, בתוך כל אחד ואחת מאיתנו יש מעיינות יפים שצריכים להתחדש מדי פעם כדי שנמשיך להרגיש חיים. עד כמה שזה נראה מוזר, דבר כזה יכול לקרות רק בתקופות של בדידות נבחרת, דינמית ונעימה.
בדידות תוך כדי חברה, תהום מסוכנת
רובנו מפחדים מהבדידות. למעשה, מספיק לדמיין את עצמנו צועדים לבד בקניון נטוש בשבת אחר הצהריים כדי שהמוח שלנו יתחיל לצלצל בפעמוני אזעקה. אנו חשים פחד ומצוקה. זה נובע ממנגנון בסיסי, אינסטינקט שמזכיר לנו שאנחנו לא יכולים לשרוד לבד. בני אדם הם חברתיים מטבעם וחיים בקבוצות כך שרדנו כמין.
עם זאת, בחיי היום-יום שלנו, מצאנו משהו אפילו יותר מפחיד מקניון ריק. מחקרים שונים מראים שכמעט 60% מהנשואים מרגישים לבד. 70% מבני הנוער, למרות שיש להם חברים רבים, מרגישים לבד ולא מובנים. זה מזכיר לנו שבדידות אינה קשורה למספר האנשים בחיינו, אלא באיכות הרגשית של הקשרים שלנו.
מצד שני, משהו שקורה לעתים קרובות הוא שאנו מחזקים ומנציחים דברים שיוצרים אומללות. אנחנו מרגישים לבד, לא מובנים ושחופים בעבודה, אבל אנחנו נשארים כי אנחנו צריכים לעשות משהו כדי להרוויח כסף. אנחנו יוצאים עם אותם אנשים כמו תמיד כי היינו חברים איתם כל החיים. איך יכולתי לעזוב אותם עכשיו? יש אפילו אנשים שמקיימים מערכת יחסים רומנטית למרות שהם מרגישים לבד, כי הם חוששים יותר מהריקנות שבה לא יהיה אף אחד לצידם.
כל הדוגמאות הללו נותנות לנו תמונה של בדידות לא מתפקדת. בדידות לא מתפקדת גורמת לנו להקים מנגנוני הגנה כדי להימנע מלראות את המציאות. אנחנו אומרים לעצמנו שהכל בסדר, שאוהבים אותנו, שאחרים מעריכים את כל מה שאנחנו עושים. לחשוב כך הוא כמו אדם טובע שמדביק את ראשו מעל פני השטח כדי לבקש עוד מים.
אומללות לא נרפאת עם יותר סבל. לאף אחד לא מגיע להרגיש לבד כשהוא עם מישהו אחר.
בדידות כמפגש מחודש
לפעמים בילוי בסביבה מעיקה, לא נוחה ואנוכית יכול לגרום לאדם להתמקד בסיפוק צרכיו של אחרים, בתקווה שבמוקדם או במאוחר מישהו יספק את צרכיו. עם זאת, כלל השלוש לא תמיד מציית.
"אני לא מפחד מהבדידות, חלקנו נוטים ליהנות ממנה"
-שרלוט ברונטה-
במקרה הזה, אין ברירה אלא להשתלט על המציאות ולנסות למצוא פתרון. בדידות נבחרת, ריחוק ותקופת זמן המוקדשים לעצמכם הם תמיד בריאים, הכרחיים וקטרטיים. אנחנו לא מדברים על תקופה של בידוד או של בריחה. זה באמת מאוד פשוט: המפתח הוא להשאיר מאחור את מה שלא טוב לנו.
הקדשת זמן לעצמנו היא מתכון שלעולם לא נכשל. לשחזר את המרחב שלנו הוא לזכור מי היינו ולחשוב על מי אנחנו רוצים להיות מעתה ואילך. זה עשוי לקחת שבועות או חודשים. לכולנו יש את הקצב והתזמון שלנו שאנו צריכים לקבל ולכבד.
בדידות שנבחרה באופן חופשי בזמנים מסוימים בחיינו לא רק מרפאה ומחברת את החלקים השבורים שלנו. זוהי דרך ללמוד לבנות את המסננים האישיים המתאימים שלנו. המסננים האלה עוזרים לנפות את הבלגן ומכניסים רק דברים ואנשים שגורמים לנו להרגיש טוב, שמסתגלים לתדרים הרגשיים שלנו ולמקומות המיוחדים בלב שלנו.
