לכל התחלה יש סוף

העבודה מסתיימת, האהבה מסתיימת, הקיום מגיע לקצו, כי הכל, במוקדם או במאוחר מסתיים באופן סופי. הכל בחיים הוא זמני והציפייה שדברים יהיו "נצחיים" גורמת לנו בדרך כלל לתסכולים גדולים שקשה להתגבר עליהם.

אנחנו צריכים לדעת איך לשים קץ להיבטים של החיים שעברו את דרכם. להכריח את המצבים האלה לשרוד, כשהם כמעט מתים או כבר מתים, זה כמו לבכות על חלב שנשפך.

שום דבר לא נמשך לנצח, לכל דבר יש סוף

מה שקורה בתחומי החיים העיקריים (חלומות, אינטלקט, אהבה וכו') בא לידי ביטוי גם בתחומים הקטנים יותר (עושר חומרי, יופי, תהילה) שגם להם יש סוף. סוף גדול וגם קטן כי כל דבר בחיים "מושאל" ויש לו סוף.

אפילו אותם חפצים חומריים, כשהם ממלאים את המחזור שלהם, מייצרים בנו ייאוש ואף כעס, מה שמנוגד למה שהם מייצרים כשהם חדשים. זה, אולי, בגלל שאנחנו נותנים להם אופי נצחי. אנו מתייחסים אליהם כאילו היו חלק מהחיים שלנו או איבר אחר בגופנו.

כשאנחנו עוברים ניתוח פלסטי כדי להסוות את הזקנה או לבצע שעות ארוכות של פעילות גופנית, לא בריאות, אלא כדי לשמור על גזרה צעירה, אנחנו נופלים לתוך הפנטזיה של חלומות בלתי אפשריים, של רצונות בלתי אפשריים וסיבות חסרות תועלת.

מכיוון שבמקום זאת אנו משפרים את המראה הפיזי שלנו (שבמקרים מסוימים אפשרי), אנו מפחיתים את כבודנו ואת מצבנו האנושי. אנחנו הופכים למשהו כמו מוצר למכירה, סחר ושיווק כדי לספק אחרים.

אם למשהו יש סיכוי להיות עמיד יותר, אך לא נצחי, אלו הן מציאויות בלתי מוחשיות ועמוקה.

"אף אחד לא יודע מה יש לו עד שהוא מאבד את זה"

הרבה פעמים אנחנו מתלוננים ודוחים אדם או מצבים מסוימים, עד שהאנשים האלה כבר לא נמצאים בסביבה, או אפילו מתים, או עד שהמצבים האלה, שהיו שליליים במקור, הופכים הרבה יותר גרועים. ההשוואה היא שנותנת לנו תובנה אמיתית לגבי מה גורם לנו לסבול ומעמידה את עוצמת הסבל שלנו בקנה מידה.

לדוגמה, כשאתה מתלונן כל הזמן על בן הזוג שלך וכשאת חוזר להיות רווק, אתה מתחיל להעריך אפילו את הפרט הקטן ביותר של אותו אדם. או כשאתה עובר ממגורים בבית צנוע מלא בחום, למקום נחמד יותר, אבל בלי האווירה המוכרת. גם כשאתה מתלונן על שפעת פשוטה, כאילו זו טרגדיה, עד שאתה חולה במשהו חמור יותר.

כשהכל מתחיל, רוב הזמן, יש לו הילה של חידוש ומלא הבטחות מלאות תקווה. אבל עם הזמן, אנו מתחילים לראות יותר פגמים מאשר מידות טובות, בחפצים, באנשים ובמצבים. לפיכך, כאשר המציאויות הללו מסתיימות או נעלמות, מתרחש ההפך: אנו מתמקדים יותר במעלות ומצמצמים את הפגמים.

הכשרון הגדול לקבל את הדברים כפי שהם

במידה שנקבל ונניח שכל מה שמתחיל חייב להסתיים, נמנע יותר מבעיה אחת. אין זה אומר שעלינו לצלול לייאוש, או ליפול לציניות. זה לדעת שתמיד יש זמן שבו עלינו להיפרד.

אובדן ואבל הם קבועים בחיינו. לאורך כל קיומנו נצטרך להיפרד פעמים רבות מאנשים, מצבים או חפצים אהובים. הכל זמני, שום דבר לא נמשך לנצח, אפילו לא החיים שלנו. כולנו יודעים זאת ובכל זאת, אנו יוצרים את אותה פנטזיה של נצח שוב ושוב.

לא לדעת איך להתנתק, לא לדעת איך להיפרד או להחליט על סופו של משהו יכול להיות די בעייתי. בדיוק כמו ההיפך שלו: אף פעם לא מתחייב מפחד לאבד. אולי אם נלמד לראות את העובדה שהכל נגמר בצורה טבעית יותר, נהנה יותר ממה שסביבנו כאן ועכשיו, במקום להתגעגע לכל דבר ברגע שהוא נעלם.

גם להיפרד ממישהו שלא צריך אותך הולכת וגדלה

למדתי שהפרדה היא אומנות הסבל שמלמדת אותנו גם לגדול. כי לשחרר זה לאפשר לאחרים... ראה עוד »