תקשיבו, מורים! לא הכל קשור לסילבוס!
לכולנו בוודאי היו מורים שמצליחים להתנגד ולהיכנס לוויכוחים עם תלמידיהם. זו גישה שמותירה הרבה מה לרצות, ולעתים קרובות נראה שהם מתנהגים בדיוק כמו התלמידים שהם אמורים ללמד. מצד שני, יש כאלה שנכנסים לכיתה ופשוט קוראים מתוך ספר בלי להסביר דבר. נראה שאחרים תמיד ממהרים כי הם אומרים שלא יהיה זמן לכסות הכל.
הדינמיקה זהה. חלקם מסתדרים טוב יותר עם התלמידים, אחרים מצליחים יותר. אבל נראה שהמטרה היחידה שלהם היא רק ללמד את הסילבוס, לתת תשומת לב מוגזמת לציונים (ככל שיותר גבוהים יותר טוב), ולשלוח כמויות גדושות של שיעורי בית בתקווה שהתלמידים יצברו קצת ידע וילמדו משהו. לא חסר משהו בכל זה?
"אם תספר לי, אני אשכח את זה, אם תראה לי אזכור את זה, ואם תערב אותי אני אלמד את זה".
הסילבוס הוא לא הדבר החשוב היחיד
הרצון היחיד של מורים רבים הוא ללמד את הסילבוס, לעמוד בכל היעדים ולסיים את הספר. כל מה שהם משיגים עם זה הוא להרוס את היצירתיות של הצעירים. רחוק מלמידה, כל מה שהתלמידים עושים הוא לנסות ולשנן מידע רב ככל האפשר. ומה שקורה בדרך כלל הוא שבחודש או בשבוע שלאחר מכן הם שכחו כמעט הכל.
זה משהו שמורים רבים מתלוננים עליו. עם זאת, מעטים מהם באמת טורחים לנתח האם הדרך שלהם לעשות דברים היא הנכונה. הם שמים דגש רב מדי על ציונים, ומעניקים מעט אמפתיה לתלמיד, במיוחד לבני נוער. כמעט ואי אפשר לחשוב על חשיבות ההשפעה החיובית שהמורה צריכה להיות על תלמידיהם.
נראה שברגע שהם נכנסים לכיתה, חלק מהמורים שוכחים את החלק האנושי ביותר בעבודה שלהם. זה במיוחד המקרה אם יש להם עסק עם בני נוער. זה לא נדיר שכשמגיעים דיווחים על בריונות או הטרדה, המורים לא מאמינים ואומרים שהם לא שמו לב לכלום. לא מפתיע כשהם מתייחסים לעבודה שלהם ולתלמידים שלהם באדישות כזו.
המורה הכי טוב אי פעם
עם זאת, למרות שמורים רבים אינם מעבירים תשוקה או השראה לתלמידים, יש כאלה שכן. הנה קטע מאדם בשם קרלוס ארויו, שכתב מאמר בעיתון הספרדי אל פאיס ב-17 באוגוסט 2013:
"המורה הטוב בחיי היה דון מנואל בלו. הוא היה המורה שלי לספרות בשנה החמישית שלי בתיכון [...]. הוא גרם לי לאהוב לקרוא וללמוד. בסביבה כמעט חונקת עם מעט הוראה, כמו בית הספר ההוא. הייתה בתקופה ההיא, בה היו רבים ששאפו להיות מורים, אך לא היו... המורה הזו, בצורה טבעית להפליא, הצליחה להניע אותי לקרוא וללמוד".
תלמיד יכול להתחיל לאהוב מתמטיקה ובסופו של דבר לשנוא אותם, תלוי במורה שיש לו. ייתכן שאחר לעולם לא ישיג את התשוקה שלו להיות סופר מכיוון שהיה לו מורה לספרות שהיה מאוד שלילי לגבי עבודתו. ברור שמורים משפיעים על ההערכה העצמית של תלמידיהם.
מורים יכולים לשנות את התלמידים שלהם
כשם שהבחירה בביקורת חיובית או שלילית משפיעה על התנהגות הילדים בבית, אותו דבר קורה בכיתה. אם מורה לא מאמין בתלמידיו, אם הוא לא מצליח להניע אותם, אז ברור שהמצב לא ישתפר מעצמו. אין טעם להתלונן. למורה יש כוח שהוא או לא רוצה להשתמש בו או שהוא לא יודע עליו.
אני יכול לאשר את כל זה על סמך הניסיון האישי שלי. לא רק שהייתי תלמיד (דבר שהרבה מורים שוכחים) אלא שיש לי גם ניסיון בעבודה כמורה בחינוך העל יסודי. ראיתי את המורה שלי מרחיק את תלמידיו במילים הבאות: "אין טעם לעשות איתו שום דבר, הוא אפילו לא פותח את הספר שלו".
המורה שלי ראה רק בני נוער מרדניים, חלקם טובים יותר מאחרים, אבל רובם המכריע חסרי מושג ו"פרחחים קטנים". החזון הזה לא עלה בקנה אחד עם החזון שלי. מבלי שהכרתי את כולם, יכולתי לראות איך רובם מרגישים חסרי ביטחון, חסרי מוטיבציה וחוסר הערכה עצמית. בלי צורך אפילו לשאול אותם, אתה יכול לשער שכנראה היו להם בעיות בחיי הבית שלהם.
מעניין, כשלקחתי אחריות על השיעור הזה במשך חודשיים, הילד שמעולם לא פתח את הספר שלו עשה זאת. מעולם לא התעלמתי ממנו, ובוודאי שמעולם לא דיברתי עליו רע. מעולם לא הוריתי לו לעשות משהו שהוא לא רצה לעשות. פשוט, משהו פשוט קרה.
הדרך שבה למדתי את השיעורים והתשוקה שהעברתי השפיעו. תלמידים אפילו רצו לבוא לקדמת הכיתה ולדבר בפני אחרים. התלמיד המדובר ראה כיצד חבריו לכיתה היו כל כך נוחים לעשות את עבודתם. וכך, יום אחד, לגמרי מרצונו, הוא פתח את הספר שלו, לקח את העט שלו ועשה מה שביקשתי מהכיתה לעשות: חיבור.
הכל אפשרי
המורה שלי היה פעור פה. הוא אמר שהשגתי את הבלתי אפשרי. המחשבות היחידות שלי היו עם הילד ההוא, והכתיבה שלו הראתה בבירור את מה שחשדתי כל הזמן: הוא חי במשפחה לא מתפקדת. לצערי, לא יכולתי להמשיך ללמד שם. עם זאת, למדתי דרך כל זה שלמורה יש את הכוח לשנות את הגישה של התלמיד.
"המורה הבינוני מדבר. המורה הטוב מסביר. הפרופסור המעולה מדגים. המורה הגדול באמת מעורר השראה".
- וויליאם א. וורד-
המורה שלי אמר לי שלאפשר לתלמידים ללכת ללוח ולעשות כמה תרגילים בקבוצות זה דבר חיובי. אבל הוא גם אמר שבטווח הארוך זה לקח מהזמן הדרוש להשלמת הסילבוס. זה גרם לי לשאול את עצמי את השאלה: מה יותר חשוב? שהתלמיד ילמד בכיף, ואת עצמו מול חבריו לכיתה? או פשוט לסיים את הסילבוס (שמעט מאוד ממנו יזכרו) ולחנק את היצירתיות שלהם?
אנחנו צריכים שינויים גדולים בכיתה. יש כבר כמה בתי ספר שמיישמים את שיטת מונטסורי או אחרים כמו בית הספר סאדאקו בברצלונה, שאין בו שולחנות אישיים, והוא מבוסס על למידה שיתופית וחינוך רגשי, חברתי ופילוסופי... רוב בתי הספר, לעומת זאת, עדיין נשלט על ידי המודל המסורתי. דגם שלא מתאים לכולם. כי למרות שהסילבוס חשוב, זה בהחלט לא הכל.
