דיכאון לא מבין סיבות
ייתכן שהיית מרגיש עצוב בכל רגע נתון. מורגש למטה וללא כוח, בלי שיש לכך סיבה נראית לעין. אולי הכל בחיים שלך הולך פחות או יותר טוב. יש לך עבודה שמאפשרת לך לחיות טוב, קשר רומנטי, בית, אבל משהו לא מרגיש לגמרי טוב בתוכך. זהו עצב גדוש שמונע ממך לקום מהמיטה ללא סיבה נראית לעין. זה ידוע בתור דיכאון אנדוגני או דיכאון מלנכולי.
הדיכאון הזה שנובע מבפנים, הוא בקושי נותן לך לנשום וגורם לך להרגיש כאילו אתה נושא את משקל העולם על כתפיך. זו באמת תחושה שקשה להסביר אותה. בעיני אנשים אחרים אין שום דבר רע קורה סביבך, אבל אתה לא יכול להילחם נגד התחושה הזו. כזה שגורם לך להרגיש מותש ומוריד ממך כל רצון לעשות כל דבר.
כאשר השרשראות הקושרות אותך למיטתך אינן נראות, כאשר הכאב מכניס את גופך להריון אך אין פצעים נראים לעין. זה הזמן שבו קשה יותר לעולם להבין אותך. דיכאון אינו מבין סיבות, אבל הוא כן מבין אשמה, ייאוש וחוסר שמחה או רצון לחיות.
הכאב שאני מרגיש אינו נראה לעיניים, כי אין פצעים שיסבירו מה אני מרגיש. לפעמים, אפילו קשה לתאר במילים את מה שאני חווה. דיכאון פשוט נכנס ופולש אלי, מונע ממני לחשוב על כל מה שטוב שיש לי. העולם הופך למקום עוין. עם כל תנועה, זה מזכיר לי כמה אני מרגיש חסר תועלת.
אין שום דבר שנותן לי תקווה. כל דבר טוב מדולל כמו דמעות בגשם, וזה מונע ממני לראות מעבר לחושך שבו אני שקוע. אין לי כוח, ולוקח לי הרבה מאמץ לנוח כי המחשבות שלי לא נותנות לי לישון עד עלות השחר.
אבל המחשבות שיש לי הן לא בדיוק הבריאות בעולם. אני חושב שאני רמאי, אדם חסר תועלת שלא עושה שום דבר נכון, שהעתיד לא טומן לי תקווה כי אני כלום. העולם הוא מקום אפל שמאיים כל הזמן להראות לי כמה מעט אני שווה. לפעמים, אפילו חשבתי לסיים את כל הסבל שלי, אבל אין לי כוח לעשות זאת. כמו כן, אני יודע שעמוק בפנים זה לא יתקן כלום.
עטוף בחושך שבו הדיכאון טובל אותי, הפכתי לרודן של עצמי. אני שונא את עצמי, ופגעתי בעצמי.
המפתח להרגשה טובה יותר נמצא בתוכי
החלק הגרוע ביותר הוא שאני יודע שהמפתח להרגשה טובה יותר נמצא בתוכי. הדיכאון מונע ממני לראות שזאת אני שצריכה לבקש עזרה, כי זו מחלה שמתגברת עליי. בדיוק כמו שזה מונע ממני להבין שלמרות שזה יותר קשה ממה שזה נראה, אני צריך לעשות את שלי כדי שאוכל להתחיל לזוז שוב ולהתחיל לרפא.
יתר על כן, עד כמה שאתה, עם כל האהבה שבעולם, רוצה לעזור לי, הגישה הזו מגוננת יתר על המידה גורמת לי יותר נזק מתועלת. אני לא צריך שום "מסכן" או עצות כמו "אם הייתי במקומך..." או " אני מבין מה אתה עובר, אבל...".
מה שאני צריך זה שתראה לי הבנה, לא הגנה יתרה. אני צריך שתהיה לך גישה פתוחה ותנסה להבין את הרגשות שלי. עודדו אותי לפנות לעזרה מקצועית. אל תעמיד פנים שאתה פסיכולוג מבלי להיות כזה. דיכאון היא מחלה קשה. למרות שהוא לא מבין את ההיגיון, סיבות אינן הכרחיות כדי שתוכל לצרוך את עצמך בחושך לאט לאט.
