הכחשת מגיפה: אנשים שלא מקבלים את המציאות
בעיצומו של משבר הקורונה העולמי, מתרחשת תופעה מוזרה. אנחנו מדברים כאן על הכחשת מגיפה, אלה שמכחישים שיש מגיפה. מכובדים ואנשים רגילים, שגם היום עדיין לא רואים ומקבלים עד כמה המצב חמור. זה נכון שסוג כזה של התנהגות תמיד התרחש, אבל בהקשרי חירום כמו זה הנוכחי, זה ממשיך להפתיע אותנו.
לפני מספר שבועות, בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, קרא ליישם את אסטרטגיית "חסינות העדר". במילים אחרות, לאפשר לאוכלוסייה לנוע בחופשיות כך שחלק גדול ממנה נדבק במחלה, ובכך להעדיף חסינות טבעית. מאוחר יותר, הודיעו לו שאם ימלא את האסטרטגיה הזו, ימותו חצי מיליון בריטים. מעצר כפוי הוטל כעת באותה מדינה.
נוכל לתת דוגמאות בולטות ובולטות לא פחות. אנדרס מנואל לופז אוברדור, נשיא מקסיקו, עודד את אנשיו "לצאת לאכול בחוץ, לחיות את חייהם בצורה נורמלית, ולהמשיך לקיים אירועים ציבוריים כדי שהכלכלה תוכל לזרום". חוסר האחריות של האנשים הבולטים הללו יכול להיות הרסני בטווח הקצר והארוך.
ברור, אנו יודעים שבתוך ימים ספורים, רבים מהמנהיגים הללו יפעילו צעדים מגבילים. פוטין הוא מקרה נוסף. לפני כמה ימים הוא הכחיש שהייתה מגיפה בארצו. עם זאת, כעת הוא הכניס את ארצו לסגר. עם זאת, ברבים מהמקרים הללו, ייתכן שהנזק כבר נגרם וההשפעה הבריאותית תהיה אדירה.
פסיכולוגיה של הכחשת מגיפה - למה?
הכחשת המגיפה אינה מתרחשת אך ורק בתחום הפוליטי. מה שאולי החמור ביותר הוא כיצד, ברמה האישית, אנשים רבים יוצאים מהכלא ומתריסים נגד הצעדים שנכפים עליהם.
אפשר לומר שהם פשוט חסרי אחריות. אולם מנקודת מבט פסיכולוגית עובדה זו מעוררת עניין רב בכמה אופנים.
בעוד שחלק ניכר מהאוכלוסייה חווה פחד וייסורים בנוכחות וירוס לא ידוע, אחרים לא מתייחסים לזה ברצינות.
יתרה מכך, למרות שהתמונות של בתי חולים הנאבקים להתמודד בערים רבות, החלטות על חיים ומוות, ומספר הנדבקים ומקרי המוות עולה משעה לשעה, יש אנשים שעדיין תופסים זאת באדישות.
מה ההסבר מאחורי תופעת הכחשת המגיפה?
שגיאת ייחוס ותיאוריית הנפש
תורת הנפש אומרת לנו שבני אדם מסוגלים לייחס מחשבות וכוונות לאנשים אחרים. אנו מנסים להבין ולחזות מה אנשים אחרים חושבים וכיצד הם יגיבו במצבים ובנסיבות מסוימות. ובכן, בתוך המסגרת הזו, יש ייחוד: טעות הייחוס.
זה מתרחש כאשר אנו חושבים שאנשים אחרים פועלים לא נכון או מגיבים יתר על המידה. מומחים אומרים לנו שלפעמים המוח שלנו לא מצליח ליישם את האינסטינקט החשוב ביותר בבני אדם: אינסטינקט ההישרדות. כדי להבין זאת טוב יותר, ניתן דוגמה.
תארו לעצמכם שראיתם מאה צבאים רצים כמו משוגעים וחשבתם כמה הם טיפשים לעשות את זה. אם הם ימשיכו כך, הם פשוט יגרמו דריסה! עם זאת, אתה לא לוקח בחשבון שאולי החיות האלה רצות כי יש טורף מסוכן שרודף אחריהם.
רווחת הפרט מול הגנה קבוצתית/שימור הכלכלה
השפעה נוספת שמסבירה את הכחשת המגיפה היא תחושת השימור. עם זאת, כאן אנו יכולים להבדיל בין שתי טיפולוגיות, זו של הפרט וזו של המדינה.
מצד אחד, יש אנשים שמעדיפים את רווחתם מעל לכל דבר אחר. הם לא מוכנים לשנות את אורח חייהם.
יש רבים שחושבים שנגיף הקורונה הוא בדיוק כמו שפעת פשוטה או שהוא אפילו לא ישפיע עליהם בכלל. הם ממזערים את הסיכון ואינם מתחשבים באף אחת מהסכנות של הדבקה של אחרים. הם חושבים שהם לעולם לא יסבלו כלל מהמחלה ושאין סיכוי שהם יהיו אחראים אי פעם להדביק אחרים ואפילו לגרום לאובדן אנושי.
יש גם מקרה של פוליטיקאים בולטים שלא מוכנים לעצור את הכלכלה. הם נוקטים בעמדה שההשפעה של קיפאון ארצם תהיה גרועה יותר ברמה הכלכלית מאשר ברמה האנושית.
השפעת חוסר המציאות כהסבר להכחשת המגיפה
הכחשת המגיפה מוסברת, בתורה, בממד מוזר, אך משכנע. אנחנו מדברים כאן על השפעת חוסר המציאות, הנקראת לעתים קרובות דה-ריאליזציה.
האנשים האלה קמים בבוקר. השמש זורחת, יש להם חיבור לאינטרנט, אוכל במקרר, ואנשים סביבם. הם שואלים את עצמם: למה לי להאמין שיש נגיף מדבק שגוזל חיים רבים?
המילה מגיפה היא, עבור רבים, רעיון מימים עברו. יתרה מכך, אנשים כמעט לוקחים כמובן מאליו שבעולם מתקדם כמו שלנו, נמצא תגובה מהירה לבעיה הזו. הם מניחים בתמימות שהמומחים יפתרו הכל תוך מספר ימים.
לנימוק ההזוי הזה מתווספת העובדה שחלק גדול מהאוכלוסייה רגיל לראות את העולם מחלון הרשתות החברתיות. עליהם הכל רחוק. אתה לא יכול לגעת בו, אתה לא יכול להריח את זה, אתה לא יכול להרגיש את זה, וזה לא מזיק. זה כמו לצפות בסרט של נטפליקס.
נראה כי אובדן ומחלה רחוקים מהבית ומחיי היומיום שלנו. דה-ריאליזציה גורמת את שלו מאנשים רבים. אנשים שאינם מסוגלים לקבל כמה דברים חמורים, וגרוע מכל, את הצורך שלהם לפעול באחריות. שיהיה ברור שמי שלא משחק עכשיו כבר מאוחר מדי.
הכחשת המגיפה עולה בחיי אדם ומשמעות הדבר היא שייקח יותר זמן לעצור אותה. תעשה את שלך ותשאר בבית!
