כבוד הוא כמו כסף: חלק מבקשים אותו ואחרים מרוויחים אותו
כבוד הוא ערך אוניברסלי שכולם צריכים לתרגל ללא תנאים. עם זאת, יש כאלה שכופים זאת מבלי להתחשב באחרים; תובע זכות שאינה יודעת קרבה או אמפתיה. כי כבוד הוא היעדר ניצול ואם אדם לא מסוגל להציע אותו אז הם לא צריכים לדרוש את זה.
האטימולוגיה של מילים תמיד מלמדת אותנו דברים חכמים. במקרה זה, אם נתעמק בשורשי המילה "כבוד" נמצא "כבוד" שמקורו ב"specere" שפירושו להסתכל, לסקור ובעיקר " להיות בעל חוכמה לראות משהו במהותו או באינדיבידואליות שלו ".
ללא כבוד הכל אבוד: אהבה, כנות, יושרה... מעטים מהערכים שהם חיוניים כמו לדעת לכבד זה את זה עם השונות והפרטיות שלנו.
כולנו חווינו את הרגע הזה שבו לא כיבדו אותנו בדרך כלשהי. עוולות מתבצעות בכל התחומים: משפחה, בית ספר, עבודה, מערכות יחסים... יש צורך להרהר קצת יותר במונח הזה, כי כפי שאמר קאנט פעם, "בכבוד, מתפתחת כבוד עבור עצמו ועבור הסובבים אותנו. "
כבוד תמיד מתחיל בבית
כבוד תמיד מתחיל בעצמו כי ככל שרמת ההערכה העצמית שלנו גבוהה יותר, כך אנו מכבדים יותר אחרים. זה אולי נראה מובן מאליו, אנחנו יודעים, אבל לא בגלל שהדברים שאנחנו עושים הם תמיד הגיוניים כמו במקרה הזה. היכולת לכבד את עצמנו באופן מלא ואותנטי פירושה היכולת לפתח את ההיבטים הבאים:
- גישה חיובית כלפי עצמנו על ידי אישור מחדש של הערך האישי שלנו וגם לדעת איך לאזן בין הערכים והצרכים שלנו.
- כבוד לעצמו הוא לדעת שאנו זכאים להיות מאושרים, להגן על עצמנו מפני עוולות כדי שיהיה לנו מרחב משלנו וקול להשמיע את עצמנו.
- צריך גם להרגיש ראויים לכל מה שאנחנו משיגים, לחזק את ההערכה העצמית שלנו ובתמורה להיות אחראי לכל ניצחון, לכל בחירה שנעשית ואפילו לכל טעות.
אם נבין ונפנים כל אחד מההיבטים הללו, נהיה מודעים לכך שגם מי שלפנינו מגיע לאותם דברים. כי מי שלא מסוגל לכבד את עצמו, לא ירגיש כלום כשזה מגיע לפגיעה באחרים.
חוסר כבוד הוא חוסר היכולת "ללכת בנעליו של מישהו אחר"
אריך פרום עסק במלואו בנושא הכבוד בספרו "אמנות האהבה". עבור הפילוסוף, ההומניסט והפסיכואנליטיקאי המפורסם, המונח הזה לעולם לא יכול להתאים לפחד או לכפייה. אם אנו מכבדים מישהו, אל לנו לעשות זאת מתוך פחד או כפיפות, מה שקורה לפעמים ביחסי הורים וילדים או אפילו במערכות יחסים.
כבוד לא ניתן לקנות או למכור או למסור: כבוד מרוויחים.
כבוד צריך להיות למעשה גישה שמתורגלת מתוך הערצה: " אני מכבד אותך כי אני מעריץ את איך שאתה, כי אני קרוב אליך ומזדהה עם האדם שלך." ברור, אנחנו יודעים שזה לא תמיד נכון, ולעתים קרובות חייבים להתמודד עם סוג זה של התנהגות.
יש אנשים שחושבים שהם הוכתרו בערכים הטובים ביותר, הכישורים הטובים ביותר, ולכן דורשים כבוד כמעט מעורר כבוד, תוך צמצום זכויותיהם של אחרים.
מי שלא מכבד את עצמו, חסר יוזמה, הערכה עצמית, צריך שאחרים יראו להם כבוד כדי שיהיה לו כוח, כדי להזין את האגו שלו על החסרונות שלו. הן התנהגויות הרסניות מאוד.
כבוד הוא, מעל לכל, קבלת אחרים כפי שהם תוך רגישות לצרכיהם. אם האדם חסר אמפתיה ואינו מסוגל "ללבוש נעליים של אחרים" אי אפשר יהיה לייצר את הקרבה הזו; המעשה הזה של ענווה וסובלנות.
לתרגל כבוד זה לא קשה ועושה הרבה
כיבוד אחרים הוא הערך הפנימי האציל ביותר שאנו יכולים לתרגל בחיי היום יום שלנו. עם זאת, כפי שציינו לעיל, אסור לנו להציע זאת באמצעות כפיפות או שיכפו עלינו. כל מעשה כן חייב לבוא מחופש הלב עצמו, לעולם לא מפחד.
כבוד הוא לסבול מחשבות שונות משלנו. זה לקבל שיש דרכים אחרות להבין את העולם וכולן לגיטימיות באותה מידה. אם לא נסבול שלילדינו יהיה קול משלהם ויוזמות משלהם, נאסר על הצמיחה האישית שלהם, וכתוצאה מכך, ננהג כלפיהם בחוסר כבוד.
בתורו, הזוג שניזון משורשי השוויון, היושר והשותפות לדברים הקטנים בונה מערכות יחסים בריאות ומעל הכל שמחות. יש כבוד כי יש הרמוניה; אותו הדבר שעלינו להפקיד בכל אדם שנכנס או עובר בחיינו. זה נכון גם לכל בעל חיים ולטבע עצמו.
כי כבוד הוא תמצית האצילות, אותה מתנה שתמיד צריכה להגדיר את האדם...
הפסקתי להסביר דברים לאלה שמבינים רק מה שהם רוצים
תרגלו את החופש האישי ואת אמנות האסרטיביות: תפסיקו להסביר כל היבט בחייכם: מי שאוהב אותך לא... ראה עוד »
התמונות באדיבות קלאודיה טרמבליי
