כיצד נוכל ללמוד לקבל את המוות?

זו תהיה דרך יוצאת דופן ללמוד איך באמת לחיות את החיים
אולי אם נקבל את המוות, זו תהיה דרך יוצאת דופן ללמוד איך באמת לחיות את החיים.

זה מוזר כמה קשה לנו לקבל את עובדת החיים האמיתית ביותר: המוות. אחרי הכל, זו אמת מוחלטת שכולנו הולכים למות. אף אחד לא נמלט מהגורל הזה, אבל למרות זאת אנחנו מבלים חלק ניכר מחיינו בניסיון להתעלם ממנו או להתחמק ממנו. יש אנשים שנמנעים מכל מחשבות או שיחות שקשורות למוות.

עם זאת, זה לא תמיד היה ככה. במצרים העתיקה, למשל, המוות היה נושא יומיומי. הפרעונים והאצילים, כמו גם עבדיהם, בילו חלק ניכר מחייהם בהכנות למוות. בדרך כלל אנשי כוח תכננו את קבריהם הראוותניים הרבה מראש. הם לא האמינו שהחיים מסתיימים במוות פיזי.

"לשכב עם המחשבה על המוות ולקום עם המחשבה שהחיים קצרים."

-פתגם-

לרומאים הקדמונים היה גם מנהג שאומר הרבה על איך הם חשבו על המוות. כאשר גנרלים גדולים זכו בניצחון צבאי, הם נכנסו לעיר באמצע סמטת כבוד. כולם זכו לפרגון.

עם זאת, מאחוריהם עבד נאלץ לחזור על הביטוי הזה באוזנו: "ממנטו מורי". זה אומר, "זכור שאתה הולך למות". הם לא רצו למהר את הרגע; הם רק רצו להזכיר לו ששום ניצחון אינו כה גדול שהוא יאפשר לך לברוח מהמוות.

מוות כרצון וכמטרה

ימי הביניים היו עידן האפלוליות הדתית, לפחות במערב. העולם נתפס כבריאת האל וכל מה שקרה בו היה בעל משמעות בתוך ההיגיון האלוהי. המוות היה צעד שאפשר מפגש עם אלוהים. החיים הפיזיים היו רק סוג של הקדמה לאותו קיום מוחלט ונצחי.

כתבה אחת שבאמת לוכדת את העידן היא השיר " Vivo sin vivir en mi ", מאת סנטה תרזה דה אווילה. הבית הראשון אומר:

"לחיות בלי לחיות בעצמי

ובצורה כזו אני מקווה

שאני מת כי אני לא מת"

המאבק לקבל את המוות בעידן המודרני
המאבק לקבל את המוות בעידן המודרני.

זה משקף את רעיון המוות כרצון. אולם חוסר האפשרות להאמין שיש קץ לחיי אדם נמשכת גם בשיר זה. לא משנה איך זה תואר, מציאות המוות התקבלה במלואה. הם לא נאבקו לקבל את המוות כעובדה שצריך לדבר עליה ולזכור אותה. הוא קיבל הסבר סמלי ונראה כמשהו להתכונן אליו.

המאבק לקבל את המוות בעידן המודרני

המדע איכזב את דמיונם של הרבה אנשים לאורך הדורות. לחלק מהאמיתות שלה עדיין מתנגדים רבים כיום. המודרניות הביאה פריחה חדשה של המדע. ליאונרדו דה וינצ'י, שהיה בשחר עידן המדע הזה, העז לבצע נתיחות. עם זה, ההילה הקדושה שהיתה תלויה על המוות החלה להיסדק.

ואז הגיעו רופאים ומדענים גדולים שהחלו להילחם במוות. הנושא הפך לנושא מדעי, לא דתי. לפיכך, אחת המטרות של הידע החדש הזה הייתה להאריך חיים, אשר נתפסו כעת כטוב העליון. כמו כן, התגלה כי האדם הוא יונק מתפתח וכי חוקי הביולוגיה חלים עלינו בדיוק כמו על בעלי חיים אחרים.

קבוצה של הוגים הפסיקה לראשונה להאמין באלוהים ושיש משהו מעבר לחיים הפיזיים. הופיעו תנועות שונות שביטאו זאת והסגירו תסכול רציני מהחיים. ניהיליזם ואקזיסטנציאליזם הם שניים מהם. למי שדבק בדרכי החשיבה הללו היה יחס איפשהו בין אכזבה לביקורת.

עומד מול המוות היום

המהפכה התעשייתית הביאה איתה ייצור המוני ותחושה שאין גבולות. קץ ההיסטוריה הוכרז והייתה מהפכה טכנולוגית חסרת תקדים. צעד אחר צעד, נכנסנו לעולם הארעי, החד פעמי.... מחזורי חיים קצרים, המסתיימים רק כדי להתחיל מחדש.

רעיון המוות התדלדל. זה התחיל להיעלם מחרדות האדם. זמן הרהור בנושא הוחלף כמעט לחלוטין בעבודה. קצב האירועים כמעט ולא מאפשר לנו לחשוב איך נארגן את השעה הבאה שלנו, שלא לדבר על המוות שלנו. זה כאילו המוות הפך להפתעה קטסטרופלית, פחות אמיתית.

כה עזה שלילת המוות, עד שחלקם אפילו מסרבים להתאבל עליו ברגע שהוא מראה את פניו. הם מנסים להתגבר על זה מהר. חזור לשגרה שלך בהקדם האפשרי. חזור לדאגות הרגילות שלך. תעמיד פנים שזו לא מציאות, או, לפחות, רק מציאות רחוקה.

ומה התועלת בחשיבה על המוות? מדוע לקבל את המוות כעובדה בלתי נמנעת? הן שאלות שרבים שואלים. התשובה טמונה בדיכאון ובחרדה שפולשים לרבים מאיתנו. אולי אם נקבל את המוות, זו תהיה דרך יוצאת דופן ללמוד איך באמת לחיות את החיים. אולי אם הייתה מודעות גדולה יותר לכך שהכל מסתיים בסופו של דבר, הייתה סיבה למצוא משמעות בחיים האלה.