פתאום הגעת: סיפור על התאהבות

תמיד הייתי רואה אותה עוברת במסדרונות בבית הספר. הייתי מנסה לשבת קרוב אליה רק כדי שאוכל להתפעל מיופיה. פניה שידרו שלווה ושלווה. שערה היה ארוך, גלי וכהה. היא הייתה מושלמת פיזית. היא הייתה מסוג הילדות שתמיד ייחלתי לה.

לפעמים, היינו מחליפים מבטים ולפעמים מברכים אחד את השני. באותם רגעים, הקול שלי תמיד היה רועד. אף פעם לא ידעתי מה לומר. סוף סוף הבנתי שאני מתאהב בה. מה שעדיין לא גיליתי זה שהתאהבות היא רק אשליה.

פטרישיה הייתה מסוג הבחורות שתמיד רציתי להיות איתן. והיינו שם, באותו חדר כל בוקר. כשנתקלתי בה הרחתי בושם טעים שיפלוש לכל האווירה. כשהיא בירכה אותי, הרגליים שלי תמיד רעדו.

לידי

תמיד הייתי מדמיין ללכת ברחובות העיר איתה לצידי. מדברים על הבניינים היפים והמוזרים, מעירים על כל מה שסביבנו. היינו יושבים על ספסל ומדברים וצוחקים. אחרי זה, היינו הולכים למקום לאכול ולבלות. ואז, יום אחד, היינו מתחבקים ומתנשקים. בכל פעם שהסתכלתי עליה בבית הספר, כל המחשבות האלה היו פולשות למוח שלי.

יום אחד, כשאכלתי ארוחת צהריים עם אחת מחברותיי לכיתה, היא ישבה לידינו. איך זה בכלל היה אפשרי? זה נראה כאילו הם הכירו זה את זה די הרבה זמן. לא היה לי מושג! התחלתי להיות ממש עצבני. נערת החלומות שלי ישבה ממש מולי. היא הייתה יפה. חשבתי שהיא מושלמת. התאהבתי יותר ויותר מדי יום, אבל גם הרגשתי פחדתי לאכזב אותה.

אשליה של חיבור מיוחד

התחלנו לאכול צהריים ביחד לעתים קרובות יותר. היינו מדברים על הרבה דברים וצוחקים. תמיד היינו מבקשים את התפריט. היא אהבה סודה, אבל העדפתי לשתות מים. היא אהבה סלט ואני אהבתי פסטה. הייתי מבקש פירות לקינוח, ואילו היא הייתה מבקשת פלאן. הייתי מסתכל לה בעיניים ומדמיין אותנו על איזה אי משתזפים ושוחים במים צלולים.

המשכנו להתראות יותר ויותר. זה נראה כאילו היא התעניינה גם בי. עד לשלב הזה הייתי מאוהב בה כשנה וחצי. יום אחד, החלטנו ללכת לשתות כוס קפה. היה לנו נחמד. היו לנו תחביבים שונים אבל לא הפריע לי. הבנתי שהשלמנו אחד את השני למרות זאת. היא הייתה עושה דברים מסוימים שיגרמו לי לחשוב שיש בינינו קשר מיוחד.

הגיע הזמן

פטרישיה ישבה לידי בקפיטריה של בית הספר בצהריים חורפי ואמרה: "אני חייבת לספר לך משהו".

התחלתי לרעוד מיד. הגיע הזמן.

"בטח מה זה?" אמרתי.

"העניין הוא שאני מתאהב במישהו. לא סיפרתי לך קודם כי אני לא אוהב לדבר על דברים מהסוג הזה, אבל אני פשוט לא יודע מה לעשות".

"אבל מה הבעיה? האדם שאתה אוהב לא אוהב אותך בחזרה?" שאלתי.

"כן, הוא כן..." היא אמרה.

"לכן?" שאלתי.

"הוא גר בעיר אחרת. תראה, לעתים רחוקות אנחנו רואים אחד את השני ואני לא אוהב מערכות יחסים למרחקים ארוכים. אנשים אומרים שהם קשוחים".

באותו רגע הפסקתי להקשיב למה שהיא אומרת. צללתי לתוך בור חשוך ללא תחתית. הסתכלתי עליה והרגשתי זעם שלא חוויתי הרבה זמן.

אז היא מאוהבת במישהו אחר? היא נתנה לי אותות! מה קורה? זה לא יכול להיות נכון, אני אמור להיות זה שהיא מאוהבת בו. אהבתי אותה בסתר הרבה זמן אבל מעולם לא שיתפתי אותה ברגשותיי.

לא רציתי להמשיך להקשיב לה. למעשה, לא רציתי לראות אותה שוב. כל כך התאכזבתי. כל כך התרגשתי להיות במערכת יחסים מאושרת איתה בעתיד, כשבמציאות לא היה לי סיכוי איתה. למרות שאהבתי אותה, היא אהבה גבר אחר. שום דבר לא היה הגיוני יותר. לא האמנתי שהיא נתנה לי אותות שווא.

מה באמת קרה

כמה חודשים לאחר מכן, פגשתי איש זקן באוטובוס בדרכי הביתה. ישבנו אחד ליד השני. זה היה שעה וחצי נסיעה, אז בהחלט היה לנו זמן לדבר.

דיברנו על הרבה דברים שונים. החלטתי לספר לו את סיפור האהבה המאכזב שלי. להפתעתי, האיש הביט בי ברוך ואמר בחיוך: "הבעיה היא שלא באמת היית מאוהב בה".

"אני מצטער?" שאלתי, מבולבל. אהבתי אותה יותר משנה, איך יכולתי שלא להיות מאוהב?

"אתה לא יכול לאהוב מישהי שאתה לא מכיר, לפחות לא רומנטית. היית מאוהב ברעיון שלה, לא בה. התאהבות לא אומר בהכרח שאתה אוהב מישהו, תזכור את זה. התאהבות זו אשליה".

לא אמרנו כלום במשך כמה דקות. לא הבנתי למה הוא מתכוון. לא ידעתי איזו הבעת פנים לעשות. הזקן המשיך להסתכל מבעד לחלון ולחייך.

ואז, הוא פנה אלי ואמר: "כנראה התעניינת בבחורה ההיא בגלל המראה הפיזי שלה, ומשם התחלת לדמיין חיים מאושרים לצידה. התרגשת ומלאת תקווה, אבל בעצם לא ידעת לאט לאט התחלת לעשות אידיאליזציה שלה. "

כשהתחלת להבחין בה יותר ויותר, שמת לב להיבטים שאהבת. במקביל, התחלת להתעלם מהפגמים שלה. חשבת שהיא תשמח אותך. אתה בעצם השארת את האושר שלך בידיים שלה. אני מצטער, ידידי, אבל זו לא אהבה, זו התאהבות. בגלל זה התאכזבת כל כך. אהבה היא אמיתית, אותנטית. אהבה אמיתית היא כאשר אתה לא מצפה לשום דבר מהאדם האחר, ובתמורה, תעשה הכל כדי שהוא יהיה מאושר.

פירשת את האותות שלה כמחוות אהבה כי זה מה שרצית. היית הכותב, הבמאי והמפיק של הסרט הרומנטי שיצרת בראש שלך. ובסופו של דבר האמנת בזה עד כדי כך שהיית מנותק לחלוטין מהמציאות. עם זאת, אל דאגה, זה קורה לכולנו. זה לא נדיר שאנחנו נופלים בפח הזה לפחות פעם אחת. אם באמת אהבת אותה, היית רוצה שהיא תהיה מאושרת גם אם זה לא איתך. אז בפעם הבאה, תחשוב אם אתה באמת מתאהב באדם או שאתה סתם יוצר ציפיות לא רציונליות בראש שלך".

התאהבות היא אשליה

הזקן המשיך, "כמו שאמרו חוסה אורטגה וגאסט: 'אנחנו מתאהבים כשהדמיון שלנו מקרין שלמות לא קיימת על אדם אחר. יום אחד, הפנטזיה מתאדה ואיתה, האהבה מתה'. מעניין, לא? זה לקח לי זמן לשנן את זה, אבל זה השפיע כל כך על החיים שלי שאי אפשר היה לי לשכוח את זה. עכשיו זה גם יעזור לך".

הנסיעה באוטובוס הסתיימה. נפרדתי מהזקן. הגעתי הביתה, בירכתי את ההורים שלי והתיישבתי על הספה. לאחר מכן, המשכתי לחשוב על כל מה שהאיש אמר לי. זה נראה מטורף בהתחלה, אבל כשניתחתי את זה, הבנתי שהוא צודק.

זה היה נכון, לפטרישיה מעולם לא היו רגשות כלפיי. המוח שלי יצר הכל. אני עדיין זוכר מה הוא אמר לי: "אם אתה באמת אוהב מישהו, תאחל לו בהצלחה, תאחל לו אושר. אל תראה מה הוא יכול לעשות למענך אלא מה אתה יכול לעשות עבורו. אם הוא סובל, עזור לו. זהו מהי אהבה: לעזור לאחרים ולשמח אותם. אם אותו אדם אוהב גם אותך, אני מבטיח לך שזו תהיה מערכת היחסים הגדולה ביותר שתחווה אי פעם."

פתאום הכל היה הגיוני. התחלתי לקרוא על התאהבות ומצאתי מאמר מעניין שנכתב על ידי צ'וליז וגומז (2002) שבו הם מאשרים שלאנשים מושכים יש יתרונות על פני אלה שאינם. אנחנו מתחילים לייחס להם מאפיינים רצויים רק בגלל שהם יפים. בנוסף, זה גורם לנו להתייחס אליהם טוב יותר.

בזכות דבריו החכמים של הזקן וכל מה שקראתי, השתכנעתי יותר ויותר שהתאהבות היא אשליה. לכן חשוב להיות מודעים לציפיות שאנו יוצרים בראש.

בכל פעם שאני פוגש בחורה עכשיו ומרגיש הפעלה רגשית מיידית בתוכי, אני חוזר מספר פעמים: "להתאהב זו אשליה".