ריבוי משימות, סכנה למוח שלנו
ריבוי משימות או ביצוע מספר דברים בו זמנית אינם הרגל טוב למוח שלנו. למרות שבדרך כלל אנו מתייחסים לזה כדבר חיובי, זה לא בהכרח פרודוקטיבי לצפות בטלוויזיה תוך כדי שימוש בטלפון הסלולרי שלנו ולדבר עם בן הזוג שלנו בו זמנית. זה מונע מאיתנו להתמקד ומשקף אובדן של יעילות קוגניטיבית ויחסית (במידה שרשתות חברתיות הפכו מרשתות חברתיות לרשתות אנטי-חברתיות).
בעולם העמוס שלנו, ההווה הפך למקום שנשכח על ידי התודעה שלנו. אנו מעודדים הסחת דעת ומרגילים את המוח שלנו להחליף משימות באופן עקבי. זה משפיע גם על הביטוי והשליטה של הרגשות שלנו.
דמיינו לעצמכם אדם נחמד שמטייל ועוצר באמצע מעבר חציה כדי לחשוב על נושאי השיחה שדנו במהלך ארוחת הערב ביום שבו הלך לפגוש את חמיו. אנחנו מסכימים שזה לא בדיוק מקום טוב להתנתק בו.
אתה עשוי לחשוב שהדוגמה הזו מוגזמת. אוקיי, אז בואו נדמיין אדם שאוהב מוזיקה או תוכנית רדיו שעשה לו הרגל ללכת ברחוב עם אוזניות באזור עמוס למדי. הוא אינו מסתכן באותו סיכון כמו ההוגה שלנו, אבל לא מומלץ לאף אחד מהם.
ריבוי משימות: ההווה א-לה-קארט
חובב המוזיקה שלנו אולי נמצא בהווה כי הוא מאזין למשהו שמתנגן באותו זמן. אבל אם חושבים על זה, זה סוג של פסאודו-נוכח, כי המצב שהוא נמצא בו אינו טבעי.
במובן זה, הטכנולוגיה שיצרנו היא אחד האשמים העיקריים שהגדילו באופן משמעותי את הזמן שאנו מבלים בממד החדש הזה: ריבוי משימות.
יש לנו מכשירים שמאפשרים לנו להביא סרטים או מוזיקה לכל מקום. הפכנו למיטובי זמן; מנסים בכל האמצעים העומדים לרשותנו להפוך כל רגע למלא במשהו שאנחנו אוהבים.
זה לא שאנחנו חיים מחוץ להווה בגלל הדאגות שלנו לגבי העתיד או המלנכוליה של העבר; זה שכדי להגיע למציאות יש יותר ויותר רבדים.
המציאות היא בזבוז זמן
אם אנחנו הולכים לחדר כושר, זה לא נדיר למצוא אופי נפוץ יותר ויותר. אותו אדם שמתאמן עם ספר אלקטרוני על מסך ההליכון עם אוזניות.
באמת קשה לנו להתמקד רק בדבר אחד, או להיות שקועים לגמרי במה שאנחנו עושים. פולשת לנו התחושה שאנחנו מבזבזים זמן, שיש לנו ערוצים פנויים שיכולים להיות עסוקים לחלוטין במידע מועיל או נעים יותר.
יכול להיות שאנחנו מטיילים עם בן הזוג שלנו ויש לנו תחושה שהנוף ריק. זה לא משהו שחושבים עליו, זה משהו אוטומטי בנו. למעשה, מבלי לשים לב, אנו עשויים להוציא את הטלפון שלנו ולבדוק את העדכונים האחרונים ברשתות החברתיות שלנו או להשיב להודעות ממתינות.
אנחנו עושים את כל זה בלי להרגיש שהפסקנו להקשיב כי פשוט תפסנו חוש אחר שהיה זמין. הבעיה כאן היא שאנחנו סומכים רק על מוח אחד שהוא לא בדיוק מצוין בניהול שתי משימות.
אז, בלי משים, אנחנו בעצם לא עושים שתי משימות בבת אחת, אלא עוברים מאחד לשני במהירות, כמו להיכנס מדי פעם למטבח כדי לבדוק מה ההודו בתנור.
הוא מתייחס לשני הערוצים כמו לרעש שמשמיעה מכונת הכביסה או האוטובוס שיכולים להגיע לתחנה מרגע אחד למשנהו. זה תלוי בשינויים הסלקטיביים שמתרחשים ולא במה שקורה בפועל.
השארנו סבלנות לאורך הדרך
מדוע אנו עוזבים את המציאות באופן אוטומטי? למה אנחנו לא מסוגלים להגדיר מרווח כדי שיוצג לנו משהו מעניין? למה אנחנו מרגישים שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו אם אנחנו לא ב"מצב ריבוי משימות"?
כי איבדנו את הסבלנות. הסבלנות לחכות, אבל לחכות לאמת ולא לעשות דברים אחרים. איבדנו גם את הסבלנות להקשיב כי מה שנדמה שחבר שלנו אומר לנו כל כך משעמם שאנחנו מחפשים משהו בכיס שלנו שהוא יותר כיף.
כי אלטרנטיבה זו קלה לנו יותר להיכנס לשיחה ולהפוך אותה למעניינת יותר. כי מה שאנחנו שומעים כרגע הוא מונוטוני ושילבנו פלט טכני במגוון ההתנהגויות שלנו ללא כל מאמץ וכדרך לצאת מזה.
אולי חיינו נעשים עמוסים יותר מיום ליום, אבל אנחנו גם חסרי סבלנות יותר ויותר בכל הנוגע לסבול את הצורך לעצור לרגע. זה כאילו הגירויים שאינם מלחיצים באופן טבעי נדבקו מאלה שכן. כאילו רק לשכב בעוד זמן מה או להקשיב לחבר טוב מלחיץ אותנו. בואו נחשוב, האם אנחנו באמת רוצים את זה?
